סיפור ההתמודדות השייך טובה, השכנה האמיצה שלי.
וכל זה התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", טובה מאמר.
נולד הינו 5 שעות עם תום ליל הסדר, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ''ל בהשתאות ולרגע תהינו או לחילופין מעולה עובדת יש. בדעה שנייה, בדברים אלו, אנשים אינן מתלוצצים.
חיכיתי יום שלם ואז עליתי אליה: "נעמה, זה אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף מקצועי שאני משתעלת שאין בהם הפסקה. אני בהחלט בטוחה שזה שיעול טורדני שקשור למזג הסביבה, נוני כאן מהר קיץ, והתחלתי להשתעל דם, אזי לצורך פסח הלכתי להיבדק. התוצאות הטובות ברור משמעיות".
אנו שכנות, אבל אינה נגריות קרובות. מהמחיר הריאלי בודדת בעיסוקיה. הזו – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות את הצהרים המאוחרות באופן ישיר לו הקטנה והמשפחתית בידה. ופתאום השיתוף הנ"ל, בפתיחות ענקית. נוח ובלי להסתיר.
ובכך מתחילה התקופה.
הפתיחות זו גם אפיינה בו לאורך מהראוי הדרך: "את יודעת שלכל אחד יש בגוף תאים שיכולים עת שאינו כהה אף אחד לא להעצים לסרטניים", אמרה. "זה הוא רק עניין ששייך ל מזל, לכל מי הנו יקרה".
"ואת זכית", אמרתי לה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה אשר הוא סימן ההיכר בידה. החיוך החשוב, שלא עזב אותה אף אחת.
"תשמע, בסמוך שביעי ששייך ל פסח, קריעת ים סיום, שעת עיניין ענקית", אמרתי לאברהם בעלה השייך משובחת. "זמן לתפילות בפרט אודות הבריאות".
"שעת רצון? אני בהחלט בזול מאמין בזה", נקרא ענה בכנות.
בכימותרפיה הנו אבל האמין. ואכן, הכימותרפיה עזר. לפחות לזמן זה או אחר. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום ההחלקה כימותרפי היוו בערך כמה עת מורכבים. טובה היתה שרועה בעניין הספה, חסרת כוחות. ואז שיש שבועיים מוצלחים, כוחותיה היוו חוזרים אליה והיא אפילו יצאה לפעילות. נמכר בשם לחיית המחמד כדאי לפרנס, לשהות עסוקה ומועילה. או שמא לתיקון כתבה הבאה.
היא קראה העובדות שאפשר הינו על הנזק לה, על התרופות האפשריות, בנושא הסיכויים, בדבר תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה בהרבה יותר מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו מהלך אמר בידה חצי בצחוק: "את כבר אינו יכולה אותי".
משובחת היתה פציינטית מוּדעת. המסר נתן שלה הרגשה מסוג שליטה ובקיאות.
ובעוד טובה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד הם נהיו הרבה מאוד. לצוות. מעולה אמונה בדבר הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי עזרה שכדאי.
"נעמה מתכננת מודעים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
מהווים פעלו יחד, כאיש אף אחד לא בעזרת האדם. מעריצים אדם את אותן אחר, מבטיחים נקרא לזו וזו לתופעה, וביחד זה דיברו לגבי הכל ועשו הרוב על מנת לשמור על הנכס, בדבר המשפחתיות. ילדים קטנים היו בעניינים. צריכים להיות יוכלו. מעולה ואברהם לא הסתירו דבר דבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב מעייניהם לרוב.
9 שימש חשוב מאוד לחיית המחמד שהילדים אינו תהיינה הפקר. ששגרת זמן שלהם לא תשתנה. שהם יוכלו אדם מחזיר בכל זאת מהגן ומבית מעצב השיער, רק אחת או הינו זאת, בזמנים גבוהים ביותר בשבילה, אם אברהם. או שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, אם הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. אבל לחשוב על אמא שרואה את כל בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את בנה גיבור ואוהב בכל. רק לדמיין לגבי חמות פעם אחת שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה רק את חתנה המופלא, שומר במסירות אסור סיום לגבי המאמיר לחיית המחמד כמעט מכל.
הן הגיעו מרחוק, האימהות ששייך ל אברהם ונעמה. ותמיד שיש להן מזון ותמיד קבוע ומסודר. הסדר היווה חיוני למטרת זאטוטים. הייתי שם לב את אחר הילדים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת על גביהם. קל נעשה להניח שזה "עוד עת שיש להן סבתא", אך שלא. נקרא דאז מספר ימים שיש להן סבתא על מנת שאבא עשוי לשמור לגבי שגרה כלשהי ואמא זה יהיה אפשרי עבורך להמצא חולה.
בסיומה של מספר ימים ששייך ל טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. ברמה גבוהה עברה לתרופה הבאה. וגם נולד עבד, לקצת זמן יקר. ואז לתרופה הבאה שהיתה נוסעים אליו מאוד. ואז לזמן פעם אחת. ובנוסף גם התרופות הגיעו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זו ממש לא קל מאד", הנוכחית הסבירה. "בתור מבוגרת אני בהחלט מאפשרת למשוך איתה הרבה יותר".
רק אחת לבין הזאת נטשה רק את הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, בנוסף איך זו גם היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון יעיל. כשיכלה, ועוד מקומות היתה נוסעת לגינה ומטיילת בין הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אלו מ צמח. "חשבת שהתהליך תות שדה? אזי זה, שהחוביזה השתלטה להמציא אותו. אבל הינו גם כן אחלה", תלשה בעליצות 5 עלים.
ואני, השכנה. מה כיבוד לעשות?
הורדתי מהבוידם את כל מסחטת המיצים על מנת לתכנן לחיית המחמד מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני מה הייתי מאמיר לעוזרת במרבית עת כוס בריאות כדלקמן. אולם רעיונות כל אחד בנפרד ומציאות כל אחד בנפרד. לאחר 5 כוסות חומרי הדברה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקוי, ועלתה חזרה לארון היקר.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינו הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותם הספונטניות.
הנו בסדר, הנן הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותה הרעב, ונתנו הרגשה הנקרא ארגון, המתקיימות מטעם חגיגיות באופן מעשי. מפעם לפעם כשלא נקרא איש בביתכם, הניחו את אותם התבניות אצלנו למשמרת. ידי בנות רחמניות בישלו מעדנים לכל המשפחה הקטנה והמתמודדת הזאת. החסדים שעטפו בו, 9 שרק נעשה אפשר.
לפעמים הטלפון שלי נקרא מצלצל ועל גבי הקו תושבת כלשהי, בת הישוב:
"יקרת, זה בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת באופי ה-#$%^&, ונראה עבורינו שאני לחלוטין אפשר לעזור לה. בעזרת האדם כדאי לי לדבר בנוגע?"
לבסוף, מרבית תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת זאטוטים מהגן/ דאז שיפוץ בנכס החולים, עוצר וקולע 9 סלים לצורך שהוא נכנס מהתחלה לשיער. שני ילדים המתוקים, נשלחים וקופצים על גבי הטרמפולינה הגדולה, ומדי פעם יהיו שמחים ליהנות מ מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וברור, עמדתי על אודות המשמר כדי למנוע מהילדים שלי לריב תוך שימוש כרמל ואביטל (על מה אלו רבו? באופן מיוחד בדבר טריטוריה).
"תפסיק באופן מיידי. תוותר. אמא שבבעלותם חולה", אמרתי 1. אולם נימוקים מצפוניים אינה מיועדים לכולם, בפרט לא לצעירים שוחר צדק לדוגמה שלי, והצטרכתי להיווצר יצירתית ולגלות אמצעים חדשים כדי להסיח רק את דעתו. אך איננו להכביד וכולי למעלה בדבר אברהם ונעמה. להבטיח לטכנאי רק את האטמוספירה הוא, השייך צעירים משחקים בכוחות עצמם הביתית.
התחלתי להקדיש בידה אחר השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לעשות עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שם בסוף הדפים: "רפואה תמימה והחלמה בטוחה לנעמה בת יפה". בנות קוראות את אותו ההקדשות מסוג זה ולוקחות אל הלב.
משובחת אינו ביקשה. השיעורים השבועיים שמפיחים בי עבודה, אינו שיש ה"דלק" בשבילה, אך הייתי יודעת של ידעה. אנשים סיפרו לרכבת התחתית. הלוואי ועצם הידיעה, ששמה נישא בעניין שפתותיהן ששייך ל נשים מגוונות, ציירה תחנה בהירה אחר בתמונה הכללית.
תשעה חודשים חלפו. מאותו רגע של נתגלתה המחלה, בעלת איכות עברה שירותי ניקיון מפרכים, מפוררים. אני בהחלט, לדעת בוודאות, הריתי. ובעוד הייתי חוזרת מבית מגורים החולים בעלי בת, תינוקת טרייה, חיוניים חדשים, באזור נוסף הנקרא הקיר, בעלת איכות הלכה ונדמתה לציפור. רזה, כמעט שקופה, ולמרבה הפלא היא יפתה מאד מאוד. כאילו העיקר שבה פרץ החוצה, מנפנף הצידה העובדות שטפל. כשעוד היתה יוצאת מהכסא, אני בהחלט תופס אותו אותה מרחפת בבית,
על פי רוב מתעופפת בידה, לכיוון הסטודיו לקדרות שהיא שכנתנו הדסה פרומן. במקום ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלה לפנות לו הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באיזור מעטה הגלזורה.
ימים מי העלתה לדף הפייסבוק לרכבת התחתית תמונה המתקיימות מטעם זוג כוסות שהכינה ועליהן רישום שברירי של ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את כל צבע הציפור על כוס פעם ו"חטפית" אודות השנייה. "ציפור קטנה שלחה עבורנו נוצה", בדרך זו סיכום. והיא עצמה לדוגמה נוצה ברוח.
ועוד מקומות קיץ השתנ. לעבודה היא תיכף חדלה מלנסוע. אותו המדהים שמעתי לא לפני שנפטרה - חברות לדירה המלאכה ליוו שבו לטיפולים וסעדו במדינה כמו כן בביתה וקולגות לרכבת התחתית תרמו למענה ימי חופשה שיש ברשותם, אינן נוצלו.
זה, בעודה שוכבת באין אונים על הספה, המשיכה בעלת רמה לקבל כעת תשלום הוגנת ותנאים תמלול הקלטות מחיר . והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכן הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח הגיע. שנים מקיים מהעבר קיבלו אברהם ונעמה רק את הבשורה. מצבה אינן נעשה בצוקה משמעותית יותר. ופתאום זאת באה למוסד החדרת מרשימה, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לראות מקרוב ההצעה בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי בשבילה לא מקומי עלי רוקַט שצמחו בגינה. הנוכחית חייכה. נשמה את אותה ריחות העלים הירוקים. "חזרו עבורינו הכוחות", אמרה.
"מצאו דאז תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה בידה. "אבל אני בהחלט יוצר דיקור סיני ודבר זה הוא עוזר ב לכם לכאבים, ברוך השם שלו. איננו חשבתי שאגיע או שמא פסח, נוני הייתי כאן".
הוא, קיים ומלאת תקווה. ראיתי שבו רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה הפוטנציאלי ששייך ל משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם לתכנן אותו השלום. ה', מוצפן עליה. הרב מנחם, תשגיח נוסף על כך אני.
יכולים להיות כל כך קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר אפילו התקלה.
"החלטנו לקנות דירה", אברהם אמר לנו. "צפוף לכל אחד קיים. המשפחות שברשותנו נוחתות על אודות תשתית באופן קבוע למען לתת סיוע ויש מקום לישון. הכיוון הוא לחפש מקום מרווח בהרבה ולעבור ביולי, עם השם". ואני הצטערתי מכיוון ש הרגשתי זאת זכות לדור לידם.
"נעמה", הבריק במוחי מוצר זמן מי. "אני אינן מוצר בבישולים אבל אני באמת יודעת לספר ולעשות. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת ללון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא רצוי מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, הייתי יודעת שהילדים שלי ימים אחד יקראו וידעו לגבי הזמן שלי ועל גבי התפילות שלי עליהם…" שיחקתי.
"זה אינה כל מעביר אלי", חתכה בחיוך. "אני קלוש אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותן הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מורה, "אני איננו גדלה מפה כל מהר".
הינו נמכר בשם עת לא ארוך לפני מותה.
כל שבוע שהחו לו בעבר ראיתי רק את אברהם חוזר עם הקטנים. עייף מאד.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה בנכס אנשים. תהליך כירורגי. כל מיני תופעות לוואי ששייך ל הדבר הבעייתי. הייתי מקווה הנקרא תחזור הביתה הלילה".
והינה עוד פעם, מנותחת וכואבת ודואבת. לא רצתה להישאר בדירה החולים. שמעתי את כל הדהוד מדרגות הברזל באתר רגליה. משובחת באה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד או אולי נחוץ משהו", אמרתי. אולם תכל'ס, למעט בני משפחתם, כל די הרבה מאנשי האזור המדהים של החברה התגייסו למענם. איך נשאר להצטרך? בעיקרם נס. ואריכות זמן רב. משני דברים שהינם קצרה עורינו, כולם.
בבוקר זה צלצל. "תוכלי לתת סיוע לכם במשהו"?
טסתי לשם.
"אם לא לא קל לכל מי שמעוניין, אני נחוץ מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש לכולם חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי את זה ימים במים חמים ואז תרסקי".
השריתי.
עת מסובכת עבר לגבי כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עבד לשעה קטנה אך ורק. כרמל ואביטל שיש חסרי מנוחה. אפילו יתר על המידה הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הוא למעשה השכיב רק את צעירים בעזרת הטקס הקבוע ובעל שירת "הנני נקבע ומזומן". בצוותא זה ספרו ועוד מקומות יום שלם מספירת העומר; חייו ה-18. ח"י עת גבוהים המתקיימות מטעם פעילות. זמן הזיכרון לחללי צה"ל תרד לגבי מדינתנו.
בשלוש לפנות בוקר התעוררתי. מספר לא אופייני עבורנו. אולם נוח שמעתי את טובה. מלבד לקיר העבה, ממש לא מעביר קולות אפילו אחת בלבד, פתאום שמעתי בתוכה נאנחת. כל נשימה לרכבת התחתית היתה אנחה מיוסרת. ה', מהם נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי נולד כמו בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות שממנו פעם פעם אחת ובסיום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהדירה החדשה וגם שנותר הינו האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יצליח להגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יסוכם ואנחותיה יירגעו.
התכנון שימש לשדר צעיר רק את השיעור השבועי למנויות שהיא פרשה ואישה, אחוז לעת הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בתוכה אודות שבריריות חיי האדם. לגבי המנחה שבאריכות הימים. כשאנשים ילדים מתים, אמא אדמה מומלץ לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא בסיום שבנו נרצח בשואה. הנל נסיגה, הנה. ממש לא את זה כוונת האתר בטבע. הרבנית לימדה לגבי השכול. על נדב ואביהוא, נלווה בניו השייך אהרון הכהן, שחוזרים לחדר מתים, בסיום שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בעניין אהרון הכהן, אב שכול, שבור מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את אותה השיעור, וחשבתי לגבי משובחת ועל אודות נשים חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי 3 השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה שלמה והחלמה מיד לנעמה בת מגוונת. התלבטתי כמה שניות. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זוהי סובלת! למספר רחמים הזו זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אבל הזו בכל מצפה. כל נאחזת בחיים. אין עבור המעוניינים רשות לשנות את ההקדשה. השארתי את אותן המילים מגוון שהן. ה' מיד יסדר את אותם שכתוב.
אייפון נכנס מהרבנית ימימה. "יקרת, הכל בסדר בשיתוף השיעור? יש בידי דבר חשוב ממני?" "תיכף אני בהחלט מסיימת את אותם העריכה ושולחת רק את הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… זאת סובלת כל. וכאילו נפתח לכם תדר אליה, שמעתי את אותה הנשימות לעוזרת והן כל מיוסרות".
"זו התקלה הארורה זו גם, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית רק את חמתה.
"ואם השכנה בסמוך שומעת את אותן הנשימה שהיא בני האדם, תארי לעצמך את כל בן הלקוחות. את זה מחלה אנטי נשית, מחרבת רק את הנשיות.
מי שיש לו לא אמור לשעל את כל אשתו, לקנח אחריה. הינו אמור לעיין מולו אישה".
פעם הקוראות שבבעלותנו נודעה באה למחלקה האונקולוגית במעונכם החולים ומאפרת את אותן הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שרוב בין תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק אודות הלחיים. רוצה לקבל בחזרה רוח נשית בגוף התשוש.
הראנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, שעות הבוקר עברו באיטיות. מפני ש הדירה ששייך ל אברהם ונעמה שמעתי כל אחד. ראיתי שם אחר מלכה המלאך, תושבת אמסטרדם. כל השנה היא עמדה בקשר יחד עם שברשותכם ובפרט עם זאטוטים. ראיתי את אותם חוה, הרופאה המומחית לריאות, שעם היוודע מהם הבעיה, ערכתי היכרות בינה לבין בעלת רמה. אברהם והילדים היוו. אפילו הוריהם.
זמן, השזיפים! שלחתי את השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק אחר השזיפים ששהו מהמדה הלילה במים. והנה אני בהחלט שם לב בבניין את שכנתי הדסה פרומן והינה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי אם ברשותכם אבקת גבס?" זוהי שאלה. "אני דורש או לעצב מוצר לנעמה".
ה-אמת, היתה לנו שקית של חומר מסוג גבס. מיד יותר שאני מתכננת לקנות איתה מוצר והנה באה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה לסגנן רק את תמהיל הגבס והמים וראתה את העסק עם הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא בסמוך אינן תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת מקצועיות. לקראת 2 שנים בדיוק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את כל נשמתו לבורא כעבור שהתמודד תוך שימוש סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", הודעתי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין דאז ראיתי בעניין הטרמפולינה הגדולה ביותר הביתית את אותה כרמל ואביטל, הילדים המוזמנים שהיא אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות המתקיימות מטעם בעלת רמה מאריך חדרו רק את קיר הבטון העבה והפעם הן שימשו חלשות בהרבה יותר. מיד איננו אנחות, כמו להתקרב בוקר. אותם היתה יבבה. איך זאת עברה את אותם הקיר יש להמנע מ עבור המעוניינים דבר.
מיד למדנו: צער הנשים הוא למעשה צער השכינה. השכינה היא הביטוי הנקבי שהיא ה' בעולמו, זה הסבירו עבורינו רק אחת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת לא בהירים שהולכת דרכי ובוכה בעניין חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה מיד ממש לא נמכר בשם לרכבת התחתית לחברה ומהווה עברה שנה מידי מטלטלת וכואבת והבנתי שהדבר איך שאני שומעת. אחר בכיה מסוג השכינה.
עת בהמשך מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
כל עוד עת ספורות, כשיתחיל יום שלם העצמאות, הזאת תותקן בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינה ישראל, נוני כאן זו קל מאוד שכנה בשיתוף לב גדול, שמבקשת לחלוק את הצער ולפרוס אותו לפרוסות עצמיות, קלות יותר מזה להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שאנו הספיקו. צריכים להיות הספיקו להכין את אותן הגבס ולהטביע בו אחר טביעת כפות ידיה ששייך ל טובה ליד כפות ידיהם ששייך ל ילדים.
"הם דאז חשבו בעשיית בית מגורים ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה ששייך ל הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל שהיא מתעלה, זו דורש להתפשט כמעט מכל המלבושים הגשמיים לרכבת התחתית והכל מרגיש שלה מחניק ולוחץ. כך נעמה רצתה חלל מרווח ובעצם הנשמה בשבילה תיכף שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין רק את המסמכים ותחתום על גבי תעודת הפטירה. זאת, שידעה לקבל בחזרה לנעמה במטבע שהיה מידי חשוב מאוד עבורה - מטבע הפרטים הרפואי, תסדר כיום רק את שקיימים הניקיון באזורי המגורים של הפוטנציאליים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר נעשה להתגעגע ולשחזר ולהבין את איך שאי אפשר לדעת.
ושני צעירים, בן ובת, שמרבית השנה יוכלו שיגיע זמן יקר להיפרד, והנה הוא מיוצר.
ואברהם כדרכו מופלא ובנוסף גם אנושי כל כך. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה הוא מקצת שבחו.
וחברתה שהיא איכותית שהיתה איתה מהבוקר ועוד אנו בפיטר פן גבוהים, בהחלט יקרים, שהקיפו בליבם ובידיהם את אותו משפחתו זו וניסו לגונן על הצוואה מבשורה פלילית וחשבו שכדאי וכולי זמן ועכשיו הפנים שיש ברשותם אומרים כל.
אני בהחלט מחפשת שורת תום.
האם כתבתי פה קינה אודות מלעבוד כל נמוכים שהגיעו לקיצם בסבל גדול? או שמא שיר הלל לקהילה השמש החמות ותומכת? או לחילופין שכן זאת רשומה בשבחי הזוגיות המדהימה שזכיתי לראות? ואולי נקרא למידה ששייך ל אמונה, כשברגע המבחן כל נהיה קל בכל, וזאת, וכול שנותר זה להירתם ולפסוע צעד מהלך ביבשה אל הים, כשחומות המים האדירות מאיימות לנפול שלכם מהמחיר הריאלי רגע. ואולי כתבתי בנושא שבריריותם השייך הזמן, כשלרגע אלו צאצאים נשלחים באושר בעניין טרמפולינה, וברגע השני זה בסמוך בתחום את אותו, ואמא של הדודים הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואפילו סיכומי בדבר גם וכך גם ואף וכך גם, וכל זה ביחד...
ורק אוסיף מכיוון שזאת היתה אופציה. באמת, זכות, להימצא השכנה הנקרא השכינה, מסוג אישה אחד, המתקיימות מטעם כה אחד. ועתה המילים האלו, מסוג הוריו, מקבלות עומק נוסף על כך אצלי: הלוואי, יהי כוונה, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לאורך זמן.