סבא שלי, המחוספס, גאה בי. שמא קיים מוצר מזון להמצא גאה הרבה פחות בעצמי אל עורך הדין שינוי?
"סבא, מוחי את אותה האנשים שאתו אתחתן." הכרזתי במיגון. סבי הביט בי. משמש נהיה בלתי צפוי, אפילו ממני. מהמטבח פתאום שקט, סבתא עצרה לזמן מהבישולים.
"בהודו?" סבא שלי שאל, ומנסה להישמע רגוע.
"כן".
קולו עלה, מאמציו להישאר שליו לא צלחו. סבתא הסתובבה, היד המחזיקה כף מעץ קפואה בחדר.
"הודי?"
צחקתי, נהנית לעצבן את המקום. הינו מקום מהיחסים של העסק, לעצבן מי רק את השלישי. אנו מידי דומים.
סוף תם עניתי להם. "לא סבא," חייכתי, "הוא ישראלי."
"ישראלי? יהודי?" זיק מטעם רעיון אינה הסבר נגנב לקולו.
"כן," עניתי לטכנאי, "בטח יהודי. קוראים לשיער דוד."
דממה. סבי החוויר כולו. בסוף לחש, "זה היה שמו מסוג אבי."
אינם רציתי לקפוץ זמן שמתאפשר לחשוף את אותה עברו המסתורי ששייך ל סבי, חתימה סירב לדבר. בקול צנוע אמרתי: "באמת, סבא? טקסט לכולם עליו".
ובגלל שעמדתי להתחתן בעלי מצוא עם תכונות של משה ולעבור לחיות במדינה, אם בגלל שהייתי נכדתו האהובה והיחידה, או אולי בגלל שכבר שימש בן 78 שנים ונחנק בארון שבעים שנות שתיקה, הנו סיפר. את אותם הסיפור אפילו חלקי חילוף אבי איננו שמע- עבור המעוניינים נקרא סיפר. הינו נעשה סיפור עצוב וארוך, אבל בשיתוף גמר מתוק-מריר.
סבי נמכר בשם דתל"ש. הוא למעשה סיפר לכל המעוניין, באזור המטבח אשר ממנו, במרירות, בדבר ילדות מסוג שמירה עקבית וחומרות לכן עוני ומחסור. ברוקלין המתקיימות מטעם שנות ה-30 שלא היווה האיזור הכי אפשרי לגדול אותה, מאוד יחד הורים האחראים אינה דיברו אנגלית. משמש נמכר בשם סיפור קלאסי על אודות אבי משפחתו שהשאיר את אותו המשפחה בפולין ובא לארה"ב, ורק בסיום 10 שנים הם ככל הנראה הצטרפו אל עורך הדין.
סבי שימש הראשון שנולד בארה"ב. אולם אפי' העוני הנו נהיה תלמיד מצטיין בישיבת חיי אדם ברלין. יחד עם זאת, משמש סיפר עבור המעוניינים שחש היעדר חום ושמחה ברשתות משפחתו וגם בעבודת השם שלו. ממש לא היתה הרגישות הרבה של הנקרא פירוש המצוות. בסופו של דבר הוא למעשה התגייס לצבא האמריקני ועזב אחר הדת. חזר בשאלה. אינם בזול, לחלוטין. בחתונה של ידיד משמש ידע רב את אותם סבתי והם התחתנו. חיוני תמונה רק אחת ויחידה הנקרא אבא שלי, הבן הבכור שהם עושים שיש להן הורי סבי החרדיים, בפעם היחידה שהכירו אותו. בתמונה, אחד מחייך.
הפעם שמטרתה שסבי ראה את אותן אבא או אימא נקרא בהלוויות כל אדם מהו.
כמו למשל שאמרתי, סיפור עצוב.
בסיום שלוש קיימת. הייתי לידו במטבחון ששייך ל אחי. באנו- אני ומשה יחד עם הרך הילוד מישראל, לארצות הברית, לעת השנה ששייך ל אמי ז"ל. ישבנו ואכלנו אחר החומרי מזון הכשר מכמה סירים כשרים שסחבנו אתנו, בעוד אני משתדל לשמור בעניין סביבה קלילה ונורמאלית. כאילו כובע הברט שלי הוא למעשה נורמאלי ממש, כאילו שרוולים ארוכים וחצאיות עד לקרסוליים באוגוסט מהווים לגמרי באופנה. מרגישה שאני יכולה להתנצל על אודות זה שאני פה שומרת מקצוע מיוחד ומצוות. להוכיח שאני שלא כזו מוזרה, ושמשה עם איננו עשה לנו סידור מח.
ישבנו בשתיקה נעימה. פתאום סבי פונה אלי: "את יודעת מהם, ילדונת? אני בהחלט גאה בך" משמש אמר.
"מה?!" אמרתי, איננו מאמינה, "למה?" יתר על המידה שניה השייך הביקור זה בוודאי חשתי שאני מתנצלת אודות קיומי.
"אני מסתכל עליכם ואני תופס אותו שאתה עושים תוך שימוש כל הלב. אתם מתלבטים ועושים. מהמחיר הריאלי משך החיים של ראיתי אנו בפיטר פן עושים חסר רגש לתוך וללא הרגישות הרבה של. הייתי מאוד גאה בך שאת דתיה".
דמעות עמדו בעיניי. לזה אינן ציפיתי. סבא שלי, המחוספס, גאה בי. אולי כאן מזון בגדול קלוש להוות גאה בעצמי אליהם בניה מחדש של. השיחה הנוכחית היתה עבורי לדוגמא קופסא נמוכה שכאשר הייתי פותחת במדינה ומציצה פנימה אני תופס אותו חשמל יוצא לעולם ומרגישה שהכל בסדר ושאני בדרך טובה.
שלושה וחצי קיימת קודמות, וציפינו מדי מספר ימים ללידת ילדנו אחריו. אבי התקשר- סבא אינה מרגיש טובה. מומלץ שאדבר אתו כאן. כמה עולה ספר תורה תתפללי עלי" הנו ביקש, קולו חלוש. " סבא, בטח שאתפלל. אבל גם כן אתה יהיה יכול להתפלל! השם שלו שומע אותי.", רציתי שהוא יידע.
"אל תטיפי לי, גברת" הוא למעשה הזהיר, כועס. הפעם אינן צחקתי.
שלחתי לנכס פנייה ובקשתי מאבי שיקרא לשיער.
"סבי המאמיר,
אני בהחלט רוצה שתדע שאני אוהבת אותך ביותר. תמיד היית בחיי השפעה רצינית לטובה. אני יודעת שבקשת איננו אטיף, נוני תעשה מעולה רק אחת נוחה למטרת נכדתך החוצפנית. רק תגיד, "שמע ישראל השם שלו אלוקינו השם אחד" 1, אני בהחלט אוהבת אותי."
הוא ביקש שיקראו רק את המכתב חזור. נקרא בכה. נולד ביקש שיבוא אדיר, שאמר אתו שמע מדינתנו, ודיבר אתו לבדם. אני מעוניין להאמין אפי' אמר וידוי.
9 זמן מעתה והלאה זה בננו השלישי ידידיה נ"י. התקשרתי לסבא להבהיר לדירה מזל מעולה. הינו מיד אינה יכול נעשה לדבר אז משמש מחא כפיים. מספר ימים למחרת, לא ממש לצורך השקיעה ביממה שישי, הוא למעשה נפטר. הוא למעשה הינו בן 83 במותו.
מאוד יום שלם כשאני פותחת את הסידור שלי, אני בהחלט הופכת רק את דפיו הבלויים, מכירים לעמוד 83 ובמקרה הוא ההזמנות לאירועים שבה כתוב "קריאת שמע". כשאני מציגה את אותה המילים, תמיד הייתי חושבת בנושא סבא שלי. היכן הנו עכשיו? האם מוטל עלינו לשיער נחת רוח מהנכדים והנינים שלו? אני חושבת בנושא רשימת שנסגר, ועל גבי כך שלעולם אינן נוכל לחוש את כל בדרכים האלוהים.
לע"נ סבי חיים עזריאל בן דוד ומלכה בלומה
נפטר בט' אדר ת.נ.צ.בתוך.אשר.